אני רואה אותך. אני רואה אותי. את/אתה רואה אותי?
על נראות אמיתית בעולם שמסתכל אבל לא תמיד רואה.
יש רגעים בזוגיות או בדייטים, או סתם בשיחת בין חברים שאנחנו שואלים את עצמנו:
היא באמת שמה לב למה שאני מרגיש?
או שהם רואים רק את מה שנוח להם לראות?
וזה כואב, כי רובנו לא רוצים הרבה.
לא מבקשים טירה בפריז, ולא צניחה חופשית ממטוס.
רק שמישהו יביט עלינו, ישהה שנייה, ויגיד בלב או בקול:
“אני רואה אותך”
אבל האמת?
לפעמים גם אנחנו לא רואים את עצמנו.
אנחנו בוחרים אנשים שלא רואים אותנו
כי התרגלנו להרגיש בלתי נראים.
כי ככה גדלנו, בבית שבו רגשות היו בעיה או שהעולם היה עמוס מדי להסתכל פנימה.
אז עכשיו, גם כשאנחנו כבר יודעים יותר, אנחנו עדיין נמשכים למוכר גם אם הוא כואב.
אנחנו אומרים “הכול בסדר”, כשלא.
מחייכים כשבא לבכות.
מצמצמים את מי שאנחנו כדי לא “להיות כבדים”.
ואז?
אנחנו הופכים לבלתי נראים. גם מול עצמנו.
אבל משהו משתנה כשמישהו פתאום רואה אותך באמת.
בלי פילטר.
בלי סיפור.
בלי שיווק.
ככה. כמו שאת. כמו שאתה.
הוא לא תמיד מושלם ולא בנוי למשעי.
והיא אולי לא עומדת בכל הקריטריונים,
אבל יש בהם מבט כזה שאומר:
“אני איתך. ראיתי. לא ברחתי.
להפך… התקרבתי.”
ואני, כשדכנית, רואה את זה קורה לפעמים בדייט השלישי.
לפעמים כבר בראשון.
ולפעמים… אחרי כמה ניסיונות כושלים, פתאום מגיע מישהו שלא הכי מתאים ״על הנייר״ אבל הלב נפתח מולו.
בזוגיות טובה לא רואים מישהו, מרגישים אותו.
לא שואלים “מה אתה עושה בחיים?”, אלא “מה מרגש אותך?”
לא אומרים “וואו, איזה פרופיל יש לו”, אלא “וואו, איך אני מרגישה כשאני לידו.”
וזה הרגע שבו הכל מתבהר:
כשרואים אותך באמת.
כבר לא צריך לצעוק.
לא להסביר.
לא לעשות תנועות גדולות.
לא לשווק.
אלא רק להיות.
בהכרה/אהבה נוכחת.
וזהו.
ואולי זו הזמנה אמיצה,
לראות את עצמנו מחדש,
כדי שגם אחרים יוכלו.
