טראומה בונדינג – הקשרים שאנחנו לא מצליחים לשחרר (למרות שהם מכאיבים לנו)
לפעמים אנחנו נשארים עם מישהו לא בגלל שיש אהבה, אלא בגלל שיש תקווה.
וכשאהבה ותקווה מתבלבלות עם פחד, נולד הקשר הכי מבלבל שיש: טראומה בונדינג.
אנחנו לא תמיד מבינים למה אנחנו נאחזים בקשר שמערער אותנו.
למה דווקא כשאנחנו נפגעים, אנחנו משתדלים יותר.
ולמה גם כשאנחנו סובלים, עדיין קשה לעזוב.
טראומה בונדינג הוא קשר רגשי חזק שמתגבש דווקא מול אדם שמערער את הביטחון שלנו: רגשית, מילולית או התנהגותית.
הוא נבנה מתוך מחזורים של קִרבה ופגיעה, תשומת לב והתעלמות, תקווה ואכזבה.
וכשיש רגע טוב, וואו, הוא מרגיש כמו הצלה.
המוח לומד לקשר את הכאב עם נחמה, והלב מרגיש שזו ״אהבה״.
למה זה קורה?
כי יש בתוכנו חלק שמזהה בזה משהו מוכר.
מי שגדל עם אהבה עם תנאים, או בסביבה שבה היה צריך להיזהר, להתכוונן או להרוויח יחס, עלול לפרש קשרים לא יציבים כ”נורמליים”.
וכשהקרבה מגיעה אחרי כאב, היא מרגישה חזקה יותר. ואז היא גם מטעה יותר.
מעבר לכך, המוח מגיב לדינמיקה הזו כמו להתמכרות: השילוב בין מתח להקלה מפריש דופמין וגורם לנו להיאחז דווקא במה שמטלטל אותנו.
איך מזהים שאנחנו בתוך קשר כזה?
* כשאנחנו מרגישים אשמה, בלבול או תחושת כישלון אישית בכל פעם שיש ריחוק.
* כשאנחנו מהלכים על ביצים, מפחדים להגיד את מה שבאמת חשוב לנו.
* כשיש הרבה תקווה לעתיד, אבל מעט שקט בהווה.
* כשאנחנו מרגישים לבד גם כשאנחנו לא לבד.
* כשאנחנו מצדיקים התנהגות פוגענית כי “יש גם רגעים יפים”.
למי זה יכול לקרות ?
לכל מי שהלב שלו פתוח, אבל לא תמיד מוגן.
למי שלמד לשים את הצרכים של אחרים לפני שלו.
למי שגדל בתוך מערכות יחסים שבהן אהבה הייתה דבר שצריך להרוויח, לא משהו שמקבלים פשוט כי אנחנו ראויים.
זה לא קשור לחוכמה או הצלחה, זה קשור לפצעים שלא תמיד ראינו.
איך יוצאים מזה?
השלב הראשון הוא להפסיק להאשים את עצמנו.
זה לא שאנחנו “לא מספיק טובים” או “חלשים” אנחנו פשוט היינו במערכת שהתישה אותנו.
ומשם, מתחילה הדרך החוצה:
* רואים את המציאות כמו שהיא, בלי לתלות תקווה בשינוי שעדיין לא קרה.
* נותנים תוקף לרגשות שלנו, גם אם הם סותרים (אמביוולנטיות).
* בודקים מה באמת מתאים לנו, ומה רק מנסה להשלים חוסר מהעבר.
* מקבלים תמיכה ממי שרואה אותנו בלי אינטרסים.
* ובעיקר מפסיקים לבחור מתוך פחד, ומתחילים לבחור מתוך חמלה עצמית.
ואיך מונעים את זה בעתיד?
לומדים לזהות קשרים יציבים אבל לא לא רק כאלה שמרגשים, אלא כאלה שמרגיעים.
* מבדילים בין כימיה לדפוס.
* לא נבהלים מקשר “שקט מדי” כי לפעמים, השקט הוא בדיוק מה שצריך.
* שמים גבולות כבר בהתחלה, כדי שלא נצטרך להיאבק עליהם אחר כך.
* ולומדים לאהוב את עצמנו על כל חלקינו.
ואם לא מטפלים בזה?
הדפוס עלול להמשיך לפעול מתחת לפני השטח גם בקשרים הבאים.
אנחנו עלולים להימשך שוב לאנשים הלא נכונים, או להתרחק מאנשים שדווקא טובים לנו , רק כי זה לא מרגיש מוכר.
הלב מתחיל להאמין שאהבה אמיתית חייבת להגיע עם מתח, ריגוש ואי ודאות, למרות שכל מה שהוא באמת מחפש… זה שקט.
אם מצאתם את עצמכם בתוך המאמר הזה, אתם לא לבד.
יש דרך החוצה.
היא מתחילה כשאנחנו מוכנים לעצור, להתבונן, ולהבין:
שגם אם התרגלנו לאהבה שכואבת, מגיעה לנו אהבה שמרפאה.
לא כל קשר שמרגיש חזק הוא קשר טוב.
אבל כל קשר טוב, מרגיש חזק, שקט, בטוח ומאפשר.
באהבה,
גלית פורמן | שדכנית בוטיק לאנשים יוצאי דופן
