דברים שלמדתי על אהבה:
או איך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב.
מכירים את זה שאתם מחפשים אהבה, אבל מרגישים שזה כמו מסע הישרדות בג׳ונגלים של דרום אמריקה.
אפליקציות, צ’אטים, הצלבות מידע עם חברים, ופתאום…בום !!
משהו מתקדם 
אבל אז מתחילה האסטרטגיה:
לא לשלוח הודעה מהר מדי, שלא יחשבו שאני מתלהב/ת.
לשחק אותה עסוקים, כי אסור שירגישו שיש לנו זמן פנוי.
לא להראות רצון מוגזם, אבל גם לא להיות אדישים.
אז רגע, מה קורה פה? אנחנו מחפשים אהבה או מפעילים טקטיקות של השב״כ ?
הגיע הזמן להפסיק לשחק ולהתחיל לאהוב. כי תכלס מי שלא מעוניין, לא יישאר גם אם תנהלו את זה כמו מבצע צבאי. ומי שכן? רק יעריך את הפשטות, הכנות והקלילות שבאמת יוצרות בסופו של דבר זוגיות כמו שאתם רוצים.
אהבה היא תהליך, לא מבצע צבאי.
הרבה אנשים רוצים ניצוץ מטורף מהדייט הראשון. מחכים לתחושת “זה זה” שגורמת להם לרצות לסגור אולם כבר למחרת. אבל האמת היא, שאהבה טובה מתבשלת לאט. כמו אוכל טוב ומנחם.
אז אם יצאתם לדייט וחזרתם עם הרגשה של “לא עפתי, אבל היה נחמד” – תנו לזה עוד צ’אנס.
זוגיות זה לא דפדוף בטינדר שבו מדפדפים עד ״שמוצאים״ התאמה של 100%. אהבה צומחת עם הזמן, דרך רגעים קטנים של חיבור, לאו דווקא מהדייט הראשון שאחריו כותבים שיר אהבה ותופרים שמלה.
מה עושים?
נותנים צ’אנס לקשרים שמרגישים טוב, גם אם הם לא “הסיפור הכי גדול של 2025” כבר על ההתחלה.
מבינים שאין מושלם, יש מתאים ונכון.
מנסים ליהנות מהדרך, לא רק מהתוצאה.
די עם משחקי הכוח ! אם אתם רוצים, דברו !
פעם גברים היו מחזרים, נשים היו מסמיקות, והכול היה ברור. (אני נשארתי בפעם דרך אגב)
היום? מישהו יוזם, השני לא רוצה להראות שהוא רוצה יותר מדי, ואז נכנסים למשחקי “מי יכתוב ראשון” שלא נגמרים.
תשמעו, אם שני הצדדים מחכים שהשני ייזום, נשארים לבד, כל אחד עם הווטסאפ שלו.
זה כמו לשבת ליד שולחן במסעדה, להסתכל על האוכל בתפריט, אבל לא להזמין כי “נראה אם זה יבוא לבד”.
מה עושים?
אם נהניתם, תגידו! (לא יקרה כלום, מבטיחה).
אם רוצים עוד דייט, יוזמים, לא מחכים לסימנים מיסטיים.
מפסיקים עם טקטיקות “לא להיות זמינים”, כי זה לא הופך אתכם למגניבים, רק למישהו שאי אפשר להבין מה הוא רוצה.
המרדף אחרי “הכי טוב” משאיר אותנו בלי כלום.
אחד המיתוסים הכי בעייתיים בדייטינג זה: “אולי מחכה לי משהו יותר טוב מעבר לפינה?”
זה גורם לאנשים להסתובב בין דייטים כמו ילדים בחנות ממתקים, אבל בלי לקנות כלום, כי אולי במדף הבא יש משהו יותר טעים.
הבעיה היא שבשלב מסוים, כבר לא רואים בן אדם רואים רק רשימת צ’ק ליסט:
יש לו עבודה טובה?
גובה תקין?
יודע לבשל, אבל לא מדי?
משדר ביטחון אבל לא יהיר?
וכל זה לפני שבכלל הרגשנו משהו.
מה עושים?
משחררים את ה”אולי יש יותר טוב” ומתרכזים ב”מה יש כאן עכשיו”.
נותנים מקום לכימיה להתפתח, במקום לבחון כל פרט קטן כאילו זו עסקת נדל”ן.
מבינים שהפרטנר המושלם הוא לא זה שאין לו חסרונות, אלא זה שהחסרונות שלו מתאימים לנו.
פחדים זה הגיוני, אבל לא נותנים להם לנהל אותנו
כמעט כולם מגיעים לזוגיות עם איזה “מטען רגשי”, פרידות קודמות, אכזבות, פחדים מהעתיד. אבל אם לא משחררים את זה, זה כמו לנסות לרוץ מרתון עם משקולות על הרגליים.
אז מה עושים עם הפחדים?
מבינים שהם שם, אבל לא נותנים להם לקבוע את ההחלטות.
מזהים מתי זו תחושת בטן אמיתית ומתי זה רק מנגנון הגנה. (מנגנון הגנה מדבר בסימני שאלה)
לומדים להאמין שאפשר להיות נאהבים בלי לפחד שהכול ייהרס ברגע.
מדברים את הפחדים ולא מתנהגים אותם.
אהבה היא לא רק ״הנה מצאתי״, היא גם התאמה וגמישות על ציר הזמן
נכון, רוצים למצוא את האחד/האחת, אבל כשסוף סוף מוצאים צריך גם לדעת איך לשמור על זה.
אנשים נוטים לחשוב שהזוגיות הנכונה תתנהל “לבד”, בלי מאמץ. האמת? גם הקשרים הכי טובים דורשים עבודה וגמישות.
מה זה אומר?
להבין שלא תמיד נחשוב אותו דבר, וזה בסדר.
לדעת שלא הכול יגיע בדיוק כמו שאנחנו רוצים וזה לא אומר שהקשר לא טוב.
להפסיק לבדוק “מי עושה יותר”, ופשוט להיות שם באמת.
אז אולי הכי טוב זה להפסיק לנהל את הדייטים כמו עסקה, ולהתחיל ליהנות מהם כמו חוויה.
המשחקים, הציפיות המוגזמות, והפחדים הם אלה שתוקעים את כולנו.
אבל אם נבחר להיות ישירים, להוריד מגננות, ולתת לאהבה לקרות בטבעיות נמצא את עצמנו במקום הרבה יותר טוב.
כי בסוף, אהבה היא לא מבחן, לא רשימה, ולא אסטרטגיה.
אהבה זה פשוט שני אנשים שמסתכלים אחד על השני ואומרים ״אני רוצה להיות כאן איתך״
וזה כל מה שצריך.
