דברים שלמדתי על אהבה:

לזכור ולאהוב, שוב: החיים אחרי השכול

ערב יום הזיכרון.

היום הזה שהלב של כולנו מתכנס פנימה, עוצר, נזכר, מתאבל.

אחד הימים הכי כואבים שלנו כעם.

לצד כל סיפורי הגבורה והרגעים המצמררים שאנחנו שומעים ביום הזה, יש את אלו שנשארים מאחור.

בני ובנות הזוג.

אלה שחוו אהבה גדולה, שבנו בית, שחלמו חלומות… ואיבדו.

ואז מגיעה השאלה הזאת, השקטה, הכואבת:

האם מותר לי להמשיך הלאה?

האם יש מקום בלב לאהבה חדשה, אחרי שאהבתי כל כך חזק?

אני פוגשת אותן.

נשים צעירות, יפות, חכמות, עם עיניים שראו הרבה.

הן חיו אהבה. הן איבדו.

והן עומדות במקום הזה שבין זיכרון למה שעוד מחכה להן.

לפעמים זה מרגיש כמו בגידה להרגיש שוב פרפרים בבטן,

ולפעמים החברה גם מוסיפה שמן למדורה: “איך היא ממשיכה הלאה?”, “כבר מצאה מישהו?”

כאילו יש לוח זמנים לאבל.

אז אני רוצה להגיד,

אין לוח זמנים ללב.

אין זמן נכון או לא נכון לאהוב שוב.

זה מסע אישי, מלא שכבות, מלא פחדים, מלא אשמה אבל גם מלא תקווה.

ואולי, בתוך כל השאלות האלה, מסתתרת גם תשובה שקטה, שמגיעה מהלב של מי שכבר איננו.

צוואה לא כתובה, אבל נוכחת שתמשיכו לחיות. שתמשיכו לאהוב.

כי מי שאהב אתכם באמת, היה רוצה לראות אתכם מאושרים גם אחריו.

והכי חשוב…. מגיע לכם לאהוב שוב.

מגיע לכם לבחור בחיים.

מותר להרגיש אשמה, מותר לפחד, מותר גם לעצור ולעבד. יחד עם זאת… מותר גם לרצות עוד.

עוד חיבוק, עוד מישהו לחלוק איתו את החיים.

ואנחנו, כחברה, צריכים להוריד את המבט השיפוטי.

להפסיק לחשוב שאנחנו יודעים מה נכון למישהו אחר.

לתת מקום לאהבה ללבוש עוד צורה,

גם אם היא שונה, גם אם היא מתגלמת בדמות אחרת.

כי הלב שלנו גמיש. הוא מתרחב.

אפשר לשמור זיכרון ולהכניס אהבה חדשה באותו הזמן.

זה לא מחליף, זה לא מוחק,

זה פשוט מרפא עוד קצת.

אז למי שעומד שם, על הסף, מתלבט אם להעז שוב,

חשוב לי שתדעו…

שמותר לכם. מגיע לכם.

ולפעמים צריך יד שתעזור לעבור את הגשר הזה.

יד עדינה, שתראה את הזיכרון, את הכאב, ותעזור לפתוח מקום למה שעוד מחכה.

גלית פורמן | שדכנית בוטיק | לאנשים שמוכנים לבחור באהבה.

#אהבה#יוםהזיכרון#שדכנית_בוטיק#אהבהחדשה#זיכרוןואהבה#החייםאחרישכול#להמשיךהלאה#שדכני